<h1>עשין לדעת הרמב"ן ששכח הרמב"ם בספר המצות</h1>
<h2>דף כא:</h2>
מצוה י"ו שנצטוינו להחיות גר תושב להציל לו מרעתו שאם היה טובע בנהר או נפל עליו הגל שבכל כחנו נטרח בהצלתו ואם היה חולה נתעסק ברפואתו וכל שכן מאחינו ישראל או גר צדק שאנו מחוייבים לו בכל אלה והוא בהם פקוח נפש שדוחה שבת והוא אמרו ית' (פ' בהר) וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. ומאמרם בתלמוד (ע"ז כ'.., חולין קי"ד:) גר אתה מצווה עליו להחיותו גוי אין אתה מצווה עליו להחיותו. והמצוה הזו מנאה בעל ההלכות (אות מ"ט) החיאת האח. והרב כלל אותה עם הצדקה במצות קצ"ה מפסוק פתוח תפתח את ידך (פ' ראה ט"ו). והם שתים מצות באמת.
<h2>דף מא:</h2>
מצוה י"ב שנצטוינו בכבש הפסח הנשחט ביום ארבעה עשר בערב שהוא ייאכל בלילה לא ביום משעת שחיטתו והאוכל ממנו ביום כזית מלבד שלא יצא ידי חובתו יש לו באכילתו עבירה וחטא ממצות עשה. ובשני מפסחים אמרו אכל כזית צלי מבעוד יום כזית נא משחשכה חייב וחקרו בזה ואמרו (ת"ק) [קתני] צלי דומיא דנא מה נא בלאו אף צלי בלאו בשלמא נא דכתיב אל תאכלו ממנו נא אלא צלי מאי טעמא דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה בלילה אין ביום לא האי לאו הבא מכלל עשה הוא וכל לאו הבא מכלל עשה עשה. ואמרו אמר רב חסדא הא מני ר' יהודה היא וכו'. ואין הלכה כרבי יהודה אבל ההלכה היא שהוא עובר בעשה. כלומר בלאו הבא מכלל עשה שהוא עשה.
<h2>דף נח.</h2>
מצוה י"א שנצטוינו להקריב כל הקרבנות הבאים בנדבה או בחובה בין שני התמידין לא קודם תמיד שלשחר ולא אחר תמיד שלבין הערבים. והוא אמרו ית' (ר"פ צו) וערך עליה העולה והקטיר עליה חלבי השלמים עליה השלים כל הקרבנות כולם (פסחי' נ"ח.) ירצה לומר שמשעה שיסדר הכהן המערכת כאמרו יתע' ובער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר יערוך עליה העולה הידועה שהיא עולת הבוקר ועליה יקטיר וישלים כל הקרבנות לא על התמיד הבא בערב וזו היא מצות עשה. ובגמר פסחים (נ"ט.) אמרו בפרוש אין לך דבר שקודם לתמיד שלשחר אלא קטורת ואין לך דבר שמתעכב אחר תמיד שלבין הערבים אלא קטורת ונרות ופסח ומחוסר כפורים כערבי פסחים ר' ישמעאל בנו שלרבי יוחנן בן ברוקא אומר אף מחוסר כפורים בשאר ימות השנה שטובל ואוכל בקדשים לערב ושאלו בשלמא לתנא קמא אתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה אלא לר' ישמעאל מכדי האי עשה והאי עשה מאי אולמיה דהאי מהאי. והנה למדנו שיש בזה מצות עשה כלומר שהמקדים או המאחר קרבנו לזמנים הנזכרים עובר בלאו הבא מכלל עשה שהוא עשה.
<h2>דף נט.</h2>
מצוה ראשונה שנצטוינו לאכול מעשר שני ובכורות בירושלם לפני האל יתעלה והוא אמרו (פ' ראה י"ד) ואכלת לפני י"י אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך. וזו מצוה מן המצות היא גדולה מאד שנתן בה טעם (שם) למען תלמד ליראה. ואמרו (ספרי) מגיד שמעשר שני מביא את האדם לידי תלמוד תורה. וצוה בה עוד (שם) ושמחת אתה וביתך. ואני תמה על הרב בזו. ואם אולי היה דעתו שאינן אלא למנוע אכילתן חוץ לירושלם והוא הלאו שמנאו הרב במצות קמ"א שלא לאכול מעשר שני חוץ לירושלם, והלא הוא ז"ל המונה לאוין מכלל עשה בחשבון מצות עשה (ערמב"ן שרש ו'). ועוד שזו באמת מצוה קבועה. ובגמר פסחים (נ"ט.) אמרו ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר אף מחוסר כיפורים בשאר ימות השנה שטובל ואוכל בקדשים לערב, יאמר שמקריב לאחר תמיד שלבין הערבים כדי שיאכל בקדשים, והקשו עליו מכדי האי עשה והאי עשה מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה. נתבאר כי אכילת הקדשים לבעלים ולראוי לאוכלן עשה. וכמו שהוא עשה לכהנים בחטאות ובאשמות [מ"ע פ"ט] כך הוא לבעלים בחלק הראוי להם. וכבר זכרה בעל ההלכות [אות קכ"ו—ז'] אמר לאכול קדשים ומעשר שני בירושלם. והנראה שהן נמנות שתים.
<h2>דף קיג:</h2>
מצוה שמינית שנצטוינו להיות לבבנו תמים עמו ית' והוא שנאמר (שופטי' י"ח) תמים תהיה עם י"י אלהיך. וענין הצוואה הזאת שנייחד לבבנו אליו לבדו ית' ושנאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמתת כל עתיד וממנו לבדו נדרוש הבאות מנביאיו או מאנשי חסידיו ר"ל אורים ותומים ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם ולא נבטח שיבאו דבריהם על כל פנים. אבל אם נשמע דבר מהם נאמר הכל בידי שמים כי הוא משנה מערכת הככבים והמזלות כרצונו, מפר אותות בדים וקוסמים יהולל [ישעי' מ"ד], ונאמין שכל הבאות תהיינה אלינו כפי התקרבנו לעבודתו כענין שהבטיח (ירמי' י') אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה. ואמרו באחרון שלפסחים (קי"ג:) מנין שאין שואלים דבר מן הכלדיים שנאמר תמים תהיה עם י"י אלהיך. והכלדיים הם שארית האומה המתעסקת במלאכת הכוכבים הנקראים כלדיב"ש. ולשון ספרי אם עשית כל האמור בענין הרי אתה תם לי"י אלהיך. ופירוש זה שאסר הכתוב לשאול את העתיד מאוב וידעוני ומתים ומן מעונן וקוסם ואחרי כן צוה שיהיה לבנו תמים עמו יתב' באלה ולא נירא מדברי מגיד עתידה מן הנזכרים או מזולתם אבל מן נביאו נדרוש ואליו נשמע כאשר יאמר בפרשה. וזה הוא תרגומו שלאנקלוס שלים תהא בדחלתא די"י אלהך. וכן אמר הכתוב (תהל' קי"ט) יהי לבי תמים בחוקיך. ובמצוה הזאת נצטוה אברהם אבינו כאשר בא לכרות לו ברית ולתת לו זרע, אמר (לך י"ז ורמב"ן שם) התהלך לפני והיה תמים. כי מפני שהיה הוא זכור לטוב יסוד באמונה והחולק על הכשדים שהיו מייחסים כל הכחות לשמש ולירח ולככבים והוא ראה שיש עליהם יוצר ומנהיג צוהו עוד להתהלך לפניו ולהיות תמים עמו ולא יתן בלבו שיהא בזולתו שום אמת ולא יסתכל בעניינם כלל עם דעתו שיוצרם מנהיג אותם אלא יהיה לבו אליו לבדו ית' כי הוא המצוה אותם והמסדר סדור מערכתם כרצונו כענין שאמרו (שבת קנ"ו.) צא מאצטגנינות שלך וכו'. זהו ענין המצוה הזאת. והזכירה בעל ההלכות וכתב (אות קמ"ד) להיות תמים. ואולי חשב הרב שהיא צוואה כוללת המצות כולן ללכת בדרכי התורה כענין שנ' (תהל' קי"ט) אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת י"י ולכן לא הביאה בחשבונו. והמתבאר מדברי רבותינו והנכון בכתוב הזה הוא מה שפרשנו בה בכאן. בפירוש הרמב"ן לתורה נוסף פה אלהי האלהים עליון על הכל היכול בכל.
